מאת אדם
קלר
" יוכל בקלות למצוא אלפי עמודים מתאימים.
בכל רחבי העולם, תומכיה של ממשלת ישראל מפיקים בחריצות מאמר אחר
מאמר, וחוזרים שוב ושוב בשינויים
קלילים על אותו מסר עצמו: מדינת ישראל זוכה ל"יחס מיוחד" ובלתי הוגן בזירה הבינלאומית, וסופגת
ביקורת חריפה ביותר בגלל מעשים שעל כמותם עוברים בשתיקה כאשר מדובר במדינות אחרות.
והסיבה ליחס הזה היא – אנטישמיות
למעשה, זהו קו הגנה שני. היו זמנים בהם
אנשים מסוג זה לא היו מוכנים לשמוע שום דבר רע על ישראל. הם ראו בה מקום נפלא
ונהדר, כמעט אוטופיה - דמוקרטיה תוססת והיחידה במזרח התיכון, משכנם של חלוצים שלא
נלאו מלהפריח את השממה. אבל התייחסות כזאת לישראל נעשתה קשה יותר ויותר לאחר שכמעט בכל בית
ברחבי העולם נקלטו שידורי טלוויזיה על מעשים לא סימפטיים של חיילים ישראלים, לאחר
שרשרת של גילויים וחשיפות שחלק לא קטן מהם נבעו מאזרחים ישראלים ביקורתיים.
הרבה יותר קל להסתדר אם מודים שישראל
אינה טלית שכולה תכלת, ולא מעט במעשיה ופעולותיה ראוי לביקורת - אבל אחרי הכל, "כך
עושים כולם". רבים אחרים בכל רחבי העולם פוגעים גם בזכויות האדם ומפרים את החוק
הבינלאומי. אחרים מקיימים אפליה נגד מיעוטים אתניים או דתיים, אחרים יוזמים מתקפות
צבאיות אשר עולות בחייהם של אזרחים חפים מפשע. נכון בהחלט כי במקרים רבים נהרגו
מוסלמים בידי מוסלמים אחרים, ולאו דווקא על ידי ישראל. אז למה ישראל היא המותקפת
הראשית? למה, אם לא בגלל האנטישמיות? "אנטי ישראליות היא האנטישמיות החדשה". נקודה.
אמנם, בכל מה שנוגע לדיפלומטיה הבינלאומית הרשמית, קל להראות כי אם
ישראל זוכה ל"יחס מיוחד" הרי מדובר דווקא ביחס מקל ונוח במיוחד. .
אם
ידרוך נשיא סודאן עומר אל באשיר על אדמתה של מדינה אירופית כלשהיא, הוא צפוי להעצר
על ידי המשטרה המקומית לצורך הסגרה לבית המשפט הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג, ולעמוד
למשפט על מעללי צבאו בדרפור ומעשיהן של מיליציות הנתמכות בידי הצבא. לבנימין נתניהו
אין סיבה לחששות מסוג זה. כאשר ארגונים פרטיים ניסו ליזום הליכים פליליים נגד אישי
ממשלה וצבא ישראלים, ממשלות בלגיה וספרד דאגו לחקיקה שתחסום את דרכם, וממשלת
בריטניה עומדת ללכת בעקבותיהן.
איראן עומדת בפני סנקציות בינלאומיות חריפות יותר ויותר, ומול
איומים בוטים יותר ויותר במלחמה -
והכול בגלל ניסיונותיה לייצר פצצה גרעינית. למדינת ישראל לא היו בעיות מסוג זה כאשר
ניסתה – והצליחה הצלחה מרשימה – באותו תחום עצמו. במקום זאת, ממשלת גרמניה סיפקה
לישראל, חינם אין כסף, צוללות שהותאמו לנשיאת טילים בעלי ראש חץ גרעיני, וכך להעניק
לישראל "יכולת מכה שנייה".
מדינות רבות
פוגעות בזכויות האדם בצורה זו או אחרת - אבל לא לכולן יש גיבוי עקבי של חברה קבועה
במועצת הביטחון של האו"ם. רוב ההצעות לגנות את מעשיה של ממשלת ישראל נתקלות בווטו
האמריקאי. גם כאשר החלטת גינוי מצליחה לעבור את המכשול הזה (תמיד לאחר שעברה דילול
ניכר) ממשלת ישראל יכולה להרשות
לעצמה התעלם ממנו במצח נחושה ומבלי לחשוש מעונש. סירוב ישראלי לקיים החלטה של מועצת
הביטחון לעולם לא יגרור החלטה שנייה של המועצה, ושלישית ורביעית וחמישית שכל אחת
קשה וחמורה מקודמתה – כדוגמת שרשרת ההחלטות שבישרו את קץ משטרו של סדאם חוסיין,
ובסופו של דבר גם את סיום חייו של סדאם חוסיין עצמו.
ובכל זאת,
גם אם הטענה על "יחס מיוחד" לרעת ישראל מופרכת בעליל בכל הנוגע לדיפלומטים, שרים
וראשי מדינות, אי אפשר לדחות אותה על הסף כאשר מדובר בחברה האזרחית ברחבי העולם.
אפשר להוכיח סטטיסטית כי יש
אינטלקטואלים ומרצים באוניברסיטאות הכותבים הרבה יותר מאמרים בגנות מעשיה של ישראל
מאשר כלפי מעשים דומים הנעשים במדינות אחרות. אפשר להראות בלי קושי כי ישנם לא מעט
קבוצות פעילים, ארגוני סטודנטים, איגודים מקצועיים מיליטנטיים וכו', אשר מצביעים
בועידותיהם בעד החלטות חריפות כלפי ישראל, מארגנים פעולות מחאה כנגדה ולעיתים גם
קוראים לחרם עליה – ואשר אינם פועלים באותה עוצמה כנגד כל פועלי העוון ברחבי העולם.
ומספקת לאנטישמיות. עבור אנשים כמו נתן
שרנסקי, אלן דרשוביץ או בן דרור ימיני, זוהי הוכחה ברורה
ה כחה ברורה מספיק של האנטישמיות. הקורס מתאים
עבור אנשים כמו נתן שרנסקי, אלן דרשוביץ
או בן דרור ימיני, זוהי הוכחה ברורה ומספקת למניעים אנטישמיים. מבחינתם, הדרך
הנכונה להתנהגותו של מגן זכויות אדם אמיתי צריכה להיות להכין רשימה מלאה ומקיפה של
כל מפירי זכויות האדם ברחבי העולם (פעם יכלו פרסומי "אמנסטי אינטרנשיונל" להיות
מקור אמין למדי לרשימה כזאת, אך כיום הפך גם אמנסטי להיות מוכתם ב"יחס מיוחד לישראל
") ואז לארגן תורנות של משמרות מחאה מול כל השגרירויות הרלוונטיות. במסגרת זאת תזכה
שגרירות ישראל לביקור אחת לשלושה שבועות, ביום שני אחד הצהרים, וכל מי שישאר להפגין
שם יותר מעשר דקות מעבר למכסה ייחשף כאנטישמי (או כשונא עצמו, אם הוא יהודי בעצמו,
או כבוגד אם הוא אזרח ישראלי, אן כל שלושת הדברים גם יחד).
בפועל, כמובן, ממשלת ישראל ותומכיה יודעים היטב כי מסע ציבורי
המיועד להשיג תוצאה כלשהי חייב להתמקד בנושא מסוים - אשר בהכרח אומר שמישהו יקבל
"יחס מיוחד". אפשר להזכיר דוגמה בולטת: המסע הצוצלח ביותר שנוהל ברחבי העולם בשנות
השבעים והשמונים של המאה הקודמת, תחת הכותרת "שלח את עמי!" מסע זה היה מבוסס על
"יחס מיוחד" כלפי ברית המועצות, לעומת כל יתר המדינות שהפרו את זכויות האדם של
אזרחיהן, ועל "יחס מיוחד" כלפי יהודי
ברית המועצות, לעומת כל יתר האזרחים המדוכאים באותה מדינה, ועל "יחס מיוחד" כלפי של
יהודים מברית המועצות שרצו לעזוב את ארצם לעומת אלה שביקשו להישאר בביתם ולזכות
לכיבוד זכויותיהם, ועל "יחס מיוחד" כלפי יהודים מברית המועצות
שרצו להגיע לישראל לעומת אלה שביקשו להגיע למקומות אחרים (האחרונים היוו מטרה למסע
חריף במיוחד...)
התוצאה של כל סוגי "היחס המיוחד" הללו היו שהרוסית הפכה בפועל לשפה
השניה של מדינת ישראל, כאשר דובריה מהווים כיום כ- 20% מאוכלוסייתה (חלק גדול מהם
אינם מוכרים כיהודים, ולכן אינם יכולים להינשא וי בישראל - אך זה נושא למאמר אחר
...) מסע ציבורי בלתי ממוקד, שהיה מכוון נגד כל העוולות בכל מקום ובלי שום "יחס
מיוחד" לא היה משיג תוצאה כזאת (או כל תוצאה שהיא).
גם
אם מקובל שהתמקדות בנושא מסוים היא תנאי להצלחתו של כל מסע ציבורי שהוא, עדיין מן
הראוי לשאול מדוע הפכה דווקא מדינת ישראל למוקד של מסע שכזה. טענתי היא כי "היחס
המיוחד" כלפי מדינת ישראל, השונה מן היחס הניתן לאחרים, אינו דבר חדש כלל וכלל,
והוא בהחלט לא תמיד פעל לרעתה של ישראל. למעשה, היחס המיוחד ניתן לישראל על פי
בקשתה ויוזמתה של ישראל עצמה - או ליתר דיוק, על פי בקשתה ויוזמתה של התנועה
הציונית, בעצם ראשיתו של הפרויקט אשר הוביל להקמתה של ישראל. הציונות ביקשה בצורה
ספציפית ומפורשת ביותר מן הקהילה הבינלאומית להיות לקבל "יחס מיוחד" ולקבל הכרה
בזכות ייחודית ביותר, אשר לא ניתנה מעולם לשום קבוצה אחרת בשום מקום אחר. כלומר,
הזכות לתבוע בעלות והקמת "בית לאומי" בארץ מסויימת בזכותם של אבות שחין באותה ארץ
לפני 2000 שנה. .
***
בשנת 1897, כאשר הרצל וחבריו קיימו את הקונגרס
הציוני הראשון בבאזל, כבר היו תנועות לאומיות ודרישותיהן נושא קבוע על סדר היום
הבינלאומי במשך קרוב למאה שנה. הציונות אימצה לעצמה רבים מן העקרונות ושיטות הפעולה
של הלאומיות האירופית – במיוחד, של הלאומיות המזרח אירופית.
אחרי הכול, רבים ממייסדי הציונות היו אנשים שהתחילו כפטריוטים
פולנים, פטריוטים הונגרים או פטריוטים גרמנים, שמאלתם הגדולה ביותר הייתה להתקבל
כאזרחים שווים במדינה שבה הם חיו – ואשר נתקלו בדחייה אנטישמית מכאיבה ומשפילה
ונדחקו להקים תנועה לאומית משלהם. וכמובן, באופן טבעי התנועה שהקימו הייתה מבוססת
על הדוגמה של התנועות שהכירו. ובכל זאת, עדיין היה הבדל גדול.
במקרים
רבים, רבים הרבה יותר מדי, זכתה תנועה לאומית באהדה נרחבת כאשר הזעיקה את מצפון
העולם למצוקתה של הקבוצה האתנית אותה בקשה התנועה לייצג – אך כאשר זכתה לכוח שלטוני
ומדינתי נקטה אותה תנועה באפליה ודיכוי של קבוצות אחרות. ידוע ומקובל כי תנועות
לאומיות נוהגות להציג תביעות טריטוריאליות גורפות, המבוססת לא פעם על הנראטיב
(ההיסטורי או המיתי) של מלך לוחם עתיק. המלך דוד המקראי, אשר עליו הסתמכו ציונים
נלהבים, היה רחוק מלהיות הראשון שמילא תפקיד כזה.
ובכל זאת,
המטרה המרכזית של כל התנועות הלאומיות האחרות עליהן שמעתי אי פעם הייתה להשיג שליטה
באזורי ליבה שבהם הקבוצה האתנית שלהן היוותה את כלל האוכלוסייה, או לפחות רוב מוחץ
שלה. שום תנועה מלבד הציונות מעולם לא העלתה תביעה לקבל לידיה ארץ אשר הקבוצה
האתנית שלה היוותה באותה עת פחות מעשרה אחוזים מן האוכלוסייה. כתוצאה מכך, יישום
שאיפותיה הצריך שינוי קיצוני של המצב הקיים באותה ארץ.
הייתה זאת תביעה ייחודית ביותר, ואישורה
בידי הקהילה הבינלאומית היווה "יחס מיוחד" כלפי התנועה הציונית וכלפי מדינת ישראל,
יחס שכמוהו לא ניתן מעולם לשום תנועה אחרת ושום גורם אחר בעולם. חיבורם של כמה
גורמים הביא להצלחתה של הציונות לקבל את האישור ולהשיג את היחס המיוחד הזה.
הייתה הזדהות נרחבת ואמיתית עם היהודים הנרדפים, תחושת זוועה לנוכח
הפוגרומים ברוסיה בימיה הראשונים של הציונות, אשר מאוחר יותר התגמדו לעומת רצח העם
הנאצי. אבל לצד זה הייתה גם שאיפה גזענית גלויה "להיפטר" מאלה שתוארו לעתים קרובות
כ"שיטפון של המוני יהודים מזרח אירופים". הציונות נראתה כמציעה דרך נוחה "להפטר" מן
"ההמונים" האלה ולשלוח אותם הרחק ככל האפשר, רחוק מהעין ורחוק מהלב של האירופים
המכובדים.
למרות כל
זאת, קרוב לודאי שהציונות לא הייתה זוכה להצלחה אלמלא העובדה שהארץ שהיא תבעה לעצמה
הייתה ידועה בתור "ארץ הקודש", ארץ אשר עברה התנ"כי נתפס בעיני רבים כחשוב הרבה
יותר מן ההווה שלה. במשך מאות שנים נסעו לשם צליינים נוצרים כדי לחפש את שרידי העבר
ו"ללכת בדרכו של ישו". לעתים קרובות, הם ראו את התושבים העכשוויים של הארץ כתוספת
חסרת חשיבות, מעין צללים החולפים דרך חורבותיה של תהילת העבר.
כזה היה הלך הרוח של הציונות הנוצרית שקדמה לציונות היהודית ובישרה
את בואה. הלך רוח שהביא לכך שרעיון גרם סבירה במדינה אחת ספציפית זו רעיון זה היה
נראה מוזר אשר היה נתפס כשיגעון מוחלט בכל מקום אחר – להחזיר את הגלגל אלפיים או
שלושת אלפים שנה לאחור ולמסור את הארץ לצאצאיהם הרחוקים של מי שחיו בה לפני אלפי
שנים – נתפס כהגיוני וסביר כאשר מדובר בארץ המסוימת הזאת. ובהמשך, הפך הרעיון
למקובלעל דעתם של יוצרי דעת קהל ומקבלי החלטות במדינות מפתח במערב, שלא בהכרח היו
כולם נוצרים אדוקים.
ועם כל זאת,
התנועה הציונית לא קיבלה מעולם לא קיבלה אישור בינלאומי בלתי מותנה לכל דרישותיה
ושאיפותיה. לכל אורך הקריירה שלו, חלם הרצל להשיג עבור הציונות "צ'רטר" בינלאומי.
הציונים שבאו אחריו הצליחו, במאמץ ניכר ולא מעט מזל,להשיג שניים כאלה. שניהם בעלי
חשיבות מכרעת, אך אף אחד מהם לא נתן לציונות היתר בלתי מוגבל לנשל את התושבים אשר
הציונות מצאה בארץ, ואשר החלו להיות ידועים
בתור הפלסטינים.
בהצהרת
בלפור משנת 1917 הצהירה ממשלת הוד מלכותו כי היא "רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם
היהודי בפלשתינה" – אולם "תוך הבנה ברורה שלא ייעשה דבר שעשוי יהיה לפגוע
בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-יהודיות" שהיו קיימות בפלשתינה באותו
זמן. שלושים שנה מאוחר יותר, האו"ם אישר במפורש את החלום הציוני להקים מדינה יהודית באותה
ארץ - אבל כאשר לצידה תקום מדינה ערבית. למעשה, אפשר להגיד כי הציונות חתמה על חוזה
עם הקהילה הבינלאומית. יחס הוגן כלפי הפלסטינים והכרה בזכויותיהם (או לפחות חלק מהן) היה התנאי הברור להכרה
בשאיפות הלאומיות של הציונות עצמה
לקח זמן רב מאוד לפני שהציונות החלה
להיות מואשמת ברצינות באי-עמידה בחלקה בעסקה הזאת. בשנת 1948, זמן קצר לאחר השואה,
זכתה מדינת ישראל שזה עתה הוקמה לתמיכה נלהבת ברחבי העולם, ונראתה כדוד קטן ואמיץ
שהביס את גולית המרושע. כיום כמעט אין איש זוכר כי באותה תקופה נחשבו הציונות
וישראל הצעירה לגורם מתקדם,
שזכה ברחבי העולם לתמיכתם של אותו סוג של אנשים שהיום היו תומכים בפלסטינים, ומאותה
סיבה - אהדה לחלש ולנרדף.
בשנת 1949
ישראל התקבלה כחברה באו"ם בלי שנדרשה לוותר על השטח שלא הוקצה לה בתוכנית החלוקה.
הפליטים הפלסטינים נחשבו בעיקר כבעיה
הומניטרית אשר לה צריך להנתן פתרון הומניטרי. העמדה הישראלית – כי מה שהפלסטינים
איבדו בשנת 1948 אבד להם ללא השב בגלל עקשנותם וקשיחותם – התקבלה בזירה הבינלאומית (והיא למעשה עדיין מקובלת
שם). רק אחרי 1967 החלה ישראל להיראות כגולית ולא כדוד.
עכשיו אנו
חיים בשנת 2010. 113 שנים לאחר
הקונגרס הציוני הראשון, 93 שנים אחרי הצהרת בלפור, 63 שנים אחרי החלוקה של האו"ם
החלטה, 43 שנים לאחר תחילת הכיבוש של הגדה המערבית ורצועת עזה. יהיה קשה מאוד,
אפילו לעורך הדין המבריק ביותר, לטעון ברצינות כי מנהיגי התנועה הציונית ומדינת
ישראל קיימו את חלקם בעסקה שחתמו עם הקהילה הבינלאומית. לפי כל מדד אפשרי,
זכויותיהן האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-יהודיות שהיו קיימות בפלשתינה בשנת 1917
נפגעו שוב ושוב פגיעה קשה ביותר. המדינה היהודית הוקמה בשנת 1948, וחרגה במידה רבה
מן הגבולות שהציב לה האו"ם, בעוד המדינה הערבית בפלסטין היא עדיין חזון לעתיד לא
ברור.
וכך אפשר
לחזור לשאלה שהוצגה בתחילת המאמר: האם ישראל זוכה ל"יחס מיוחד" מצידה של החברה
האזרחית בעולם , אפילו אם (עדיין?) לא מצד הדיפלומטיה הבינלאומית? אכן, כך הוא
המצב. האם זהו יחס משוחד ולא ולא הוגן? לדעתי, לא ולא. זוהי לא יותר מדרישה הוגנת
וסבירה כי ישראל תשלם לפחות חלק מחוב שהיא תתעכבת מאד בפרעונו, ותקיים את חלקה
בחוזה שנחתם חגיגית בידי האבות המייסדים של ישראל עצמה.
כן, יש
מדינות רבות אשר התנהגותן ראויה לגינוי - אבל אף אחת מהן לא קיבלה זכות יתר ייחודית
כמו שניתמה לתנועה הציונית, אף אחת לא קיבלה על עצמה בתמורה לכך התחייבות מהותית
כמו שהציונות התחייבה בה – ולא עמדה בתנאי הביצוע. .
בשנים
האחרונות זכתה מדינת ישראל לביקורת קולנית על הכנסת מתנחלים לשטחים הכבושים - וניתן
לטעון כי גם סין עושה כך בטיבט. והיא הואשמה בהרג אזרחים בהפצצות על עזה, ואפשר
להראות כי כך עשו גם האמריקאים והאירופאים בעיראק ובאפגניסטן. ולאחרונה עמדה במוקד
הפשיטה הקטלנית על המשט לעזה, וגם לכך ניסו המסבירנים למיניהם למצוא תקדימים
והקבלות. אולם ישראל זוכה ליחס מיוחד מכיוון שהיא ורק היא אשמה בהפרה ברורה ובולט
לעין של התחייבות מהותית, התחייבות שהייתה התנאי להקמתה של ישראל מלכתחילה.
התכנית אשר מוצעת כיום – וכבר עומדת על סדר היום זמן רב למדי - מעניקה לישראל את האפשרות לפרוע את החוב בתנאים נוחים למדי. אחרי הכול, הגדה המערבית ורצועת עזה, אשר מיועדות להפוך להיות מדינת פלסטין, הן לא יותר מאשר כ-22% ממה שהייתה פלשתינה המנדטורית. על ידי ןיתור על שטחים אלה תזכה ישראל להכרה בינלאומית כמי שפרעה סוף סוף את חובה. אולם ההתמדה בסירובו לפרוע את החוב – התמדה בכך עד אשר ישתנה מאזן הכוחות הבינלאומי מן היסוד, בעוד כמה שנים או עשרות שנים – עלולה להביא את ישראל למצבו של מי שמסרב לפרוע את חובותיו: פשיטת רגל ומכירת חיסול.
