על מה מוחים ונאבקים הבדואים בנגב (או, המאבק לשוויון וחיים בכבוד של הבדואים בנגב)

        כתבו: עטייה אלעאסם  ויעקב מנור   

 

המחאות על יוקר המחיה והדיור הפכו במהרה למחאה חברתית כוללת בדרישה לצדק חברתי ולשינוי השיטה החברתית-כלכלית ובתביעה להחזיר את המדינה לציבור; מדינה שהופקעה ממנו על ידי בעלי ההון והפוליטיקאים

רוב עצום בציבור הישראלי ומאות אלפים הביעו את הזדהותם באמצעות השתתפותם בהפגנות הענק ברחבי הארץ ואולי אף יתמוך ברעיונות שמתגבשים עתה במאהלים השונים.  ברצוננו להאיר נושא נוסף הדורש תיקון עוול מתמשך ולצדק חברתי.

רבים בקהילה הבדואית למודת הסבל ומצוקת דיור ארוכת שנים, מזדהה ותומך במאבק המתנהל ברחבי הארץ לדיור הוגן לכולם. כאן המקום והזמן להציג בפני הציבור הרחב את האמת לאמיתה על מצבה של הקהילה הבדואית, ואת חזונם של ערבים ויהודים לעתיד שוויוני ומשתף לכל תושבי הנגב והארץ בכלל.

היסטוריה דמוגרפיה וקרקע

הבדואים הם האוכלוסייה הילידית של הנגב מקדמת דנא, ועד 1948 התגוררו הבדואים בכל רחבי הנגב והתפרנסו על אדמתם בעבודת חקלאות וצאן.  הקהילה מונה כיום מעל 192,000 נפש מחציתם ביישובים עירוניים ומחציתם בכפרים רובם בלתי מוכרים וחסרי תשתיות מוניציפאליות כמו: מים, חשמל, חינוך, בריאות וכו'. הבדואים מהווים 31.2% מנפת הנגב ומתגוררים על שטח של כ-392,000 דונם בלבד, (כ- 3% מתוך שטחו הכללי של הנגב - 13 מיליון דונם).  

בשנות החמישים המדינה עקרה את רוב הקהילה שהתגוררה במרכז ובמערב הנגב למזרחו , בעוד שאת מערבו הפורה יותר הועידה להתיישבות יהודית.. לאחר שסולקו מאדמתם חלק מהן הוכרזו כפנויות והבעלות עליהן הועברה למדינה.

עד 48 הבעלות על הקרקע נקבעה מעצם ההמצאות של השבטים משך מאות בשנים באדמתם; בעיבוד חזקה או  ברכישה מסורתית. מסיבות של נוהג, הקרקע לא נרשמה בספרי האחוזה אך בעלותם של הבדואים הוכרה ע"י הע'ותמנים והבריטים. 

רוב האדמות בנגב שבבעלות המדינה הן אדמות שהולאמו והופקעו בדרכים שונות. הבדואים תובעים כיום בעלות על -600,000 דונם והמדינה לא ממהרת להגיע עמם להסדר.

מדיניות הממשלה: ייהוד המרחב בנגב וצמצום המרחב הפיזי של הבדואים.

ממשלות ישראל מנהלות מדיניות אגרסיבית של צמצום מרחב המחיה של הבדואים בעוד היא מעניקה ליהודים משאבים  בקרקע ,מים, וכסף. המשאבים שהושקעו לטובת האוכלוסייה הבדואית מועטים ביותר.  

בשנות השבעים והשמונים, רוב הבדואים מחוסרי ובעלי קרקע, רוכזו ביישובים עירונים. הממשלות כפו צורת התיישבות זו הר כגיגית על הקהילה הבדואית מבלי להתחשב בצרכיהם בתרבותם ובאורח חייהם. תוצאתה של מדיניות זו – אבטלה, הזנחה, שירותי חינוך ובריאות לקויים ותשתיות קורסות. המדיניות כלפי הכפרים הבלתי מוכרים זהה  ובמרכזה עומדות תוכניות לרכז את רובם בעיירות הקיימות ובעוד כמה המתוכננות להבנות.

הסנקציות הננקטות כדי לאלצם להסכים לתוכנית הן: מניעת שירותים מוניציפליים, הריסת בתים, השמדת יבולם, מניעת מים זורמים, מניעת מרעה וגירושים מהכפרים. כדי להקל על ביצוע הנישול והגזל הממשלה עוסקת ללא ליאות בהשחרת פניה של הקהילה וגם מוצאת לה לא מעט סייענים עושי דברה בתקשורת.

 התביעות הצודקות של הקהילה הבדואית בנגב

הקהילה הבדואית בנגב היא אולי הקבוצה הכי מודרת ומופלית בישראל. בכל פרמטר שנבחן היא נמצאת בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי בישראל- בתעסוקה, בריאות, חינוך,  ושירותים מוניציפאליים. להלן כמה דוגמאות כדי לסבר את האוזן: תמותת פעוטות- 4 לכל 1,000 הממוצע 1. צריכת מים- 30 מ"ק לשנה הממוצע 83. תלמידים הזוכים לתעודת בגרות –  הממוצע הארצי כ-47% מהניגשים בקהילה הבדואית פחות ממחצית  משיעור זה.

 אשר על כן יש להביא ל:-

1. שוויון אזרחי לכל אזרחי המדינה יהודים וערבים.

2. הכרה מלאה בתביעות הבעלות על מקרקעין בנגב.  וזכות להתיישבות במגוון רחב של צורות יישוב

3. הכרה בכפרים הלא מוכרים וחיבורם לתשתיות ושירותים מוניציפאליים.

4. הקצאת קרקעות ומשאבים של המדינה ללא אפליה בין יהודים לערבים תוך תכנון המרחב לטובת כל   האזרחים  המתגוררים בישראל ונקיטת מדיניות של העדפה מתקנת כלפי כל האוכלוסיות המוחלשות בנגב.

 

ברגע האחרון:

בעוד כשבועיים דו"ח פראור למימוש המלצות ועדת גולדברג  יוגש לאישור הממשלה.  הקהילה הבדואית בנגב דוחה אותו מכל וכל ורואה באישורו ויישומו בכייה לדורות ופוטנציאל להחרפת היחסים בינה לבין המדינה  ואשר את תוצאותיו ההרסניות לכל תושבי הנגב ערבים כיהודים לא ניתן יהיה לתקן.