התנגשות בין חוק למוסר

                                                   מאת: עמוס גבירץ

   הבה נתאר מצב שבו אני בא לביתכם, ומגרש אתכם ממנו כדי להשתלט עליו. כמובן שתפנו בתלונה למשטרה. המשטרה תעצור אותי ותחזיר את הגזלה לבעליה. אותי יעמידו לדין, ובית המשפט יגזור את דיני בהתאם לחוק. מן הסתם ייגזרו עליי מאסר ותשלום פיצויים לקרבנותיי.

   והנה סיפור המעשה: אחרי שהסתיימה מלחמת העצמאות שלנו (הנאקבה שלהם), הטילה ישראל ממשל צבאי על האזרחים הערבים של המדינה החדשה. בתחילת שנות החמישים, זמן רב לאחר תום המלחמה, הודיע המושל הצבאי לתושבי אל-ערקיב הבדואים (כמו לרבים אחרים), שעליהם לעזוב את אדמותיהם ומגוריהם באזור. נאמר להם שהצבא זקוק לאזור למשך חצי שנה, לשם ביצוע תרגילים אשר יסכנו את חייהם; לאחר חצי שנה, כאשר יסתיימו התרגילים, יוכלו התושבים לחזור. הצבא העביר את התושבים הבדואים  לאזור הסייג ( בין באר שבע, דימונה, ערד וצומת קמה). אך בתום חצי השנה לא קיים הצבא את ההבטחה להחזירם, והכפרים החדשים שנוצרו באזור הסייג לא הוכרו ע"י המדינה. ובינתיים לאחר עבודה מאומצת של עשרות בשנים, של כל ממשלות ישראל ודמוניזציה, השתרש המיתוס כי הבדואים  "פלשו" לאדמות מדינה. אך בכך לא תם העניין. במשך שנות החמישים נמשכו גירושים של אלפי בדואים אל מעבר לקווי הגבול. כדי לבסס את גזילת הקרקע , חוקקה המדינה  את חוק רכישת מקרקעין, בשנת 1953 וזה נתן בסיס חוקי לשוד הקרקעות אשר בוצע ע"י המדינה בכוח צבאה, כנגד אזרחיה הבדואים שפונו .

נוצר מצב של התנגשות חריפה בין החוק לבין המוסר והצדק. אם נשוב לדוגמא בראשית דבריי, הרי שקורבנות מעשה השוד שלי יפנו למשטרה, וזו תעצרני ותחזיר את הגזילה לבעליה. ואילו כאשר השודד הוא המדינה, נחקקים חוקים המאפשרים ונותנים רהביליטציה למעשה הפשע. וכאשר הנגזלים מנסים להחזיר לעצמם את הגזילה, שולחת המדינה את שוטריה כדי למנוע זאת מהם. בזאת לא תם העניין: גם את בתיהם שנבנו  באזור הסייג, במקומות אליהם הועברו בידי המדינה הורסים, בטענה שנבנו בניגוד לחוק. וכך השודד הופך את חייהם של עשרות אלפי בני אדם לבלתי אפשריים במסגרת מדינת ישראל. כל מעשה שיעשו כדי לקיים את זכויות האדם הבסיסיות ביותר שלהם נתקל בחוקי ישראל. את רכושם הקרקעי אסור להם לקבל בחזרה. את בתיהם אסור להם לבנות במקומות אליהם המדינה העבירה אותם. גם מים, חשמל, כבישים, בריאות, חינוך ושירותים נוספים מונעים מהם באותם מקומות...

   עם סיום הממשל הצבאי בשנת 1966 החלה מדיניות חדשה: ריכוז הבדואים בעיירות. זו הרי הדרך לגרום להרבה אנשים לגור על מינימום אדמות. אבל שם נותנים קידמה! שם נותנים מים, חשמל, בתי ספר, מרפאות, כבישים, פינוי אשפה וכו'. רק מה כל זה אחרי שגזלו מהם את שארית אדמותיהם, אפילו את המועט הזה לא קיימה המדינה לאזרחיה הבדואים. בעיירות תמצאו מערכות חינוך  כושלות ורמת שירותים נמוכה ואת שיאי האבטלה. שכחו ליצור מקורות תעסוקה...

   כמעט כל יהודי בישראל אשר ישמע על הזוועות שנעשו ונעשות לבדואים אזרחי ישראל, יתלונן על פשיעת הבדואים. אחרי שלקחו מהם כמעט את כל אדמותיהם, והשאירו אותם בלי יכולת להתפרנס ולהתקיים מאדמותיהם, מתלוננים על אלה מביניהם שפנו לפשע... 

   ואנחנו הרי הקמנו מדינה שתהיה אור לגויים!

פורום הכרה

קואליציה של ארגונים להכרה בכפרים הלא מוכרים