הנשיא אובמה נשא את הנאום שכבר זמן רב ציפו לו. הוא השמיע את
מספר הקסם שהיו מי שקיוו לשמוע ואחרים מאד חששו ממנו � אלף תשע מאות ששים שבע. ראש
הממשלה נתניהו השיב בהתפרצות כעס ודחייה על הסף של גבולות 1967. כל עיתוני ישראל
יצאו בכותרות ענק "עימות!" ו"מסלול התנגשות!". בשעות הערב, נפגשו אובמה ונתניהו
בבית הלבן ועשו מאמץ לא משכנע לטייח על הפערים ולהציג מול מצלמות הטלוויזיה חזות
ידידותית ומחייכת ולחיצות ידיים. ה"וול סטריט ג'ורנל" הגדיר זאת במלים "הרגעים הכי
בלתי-דיפלומטיים בדיפלומטיה הבינלאומית שאי פעם הוצגו בפני המצלמות".
בפרספקטיבה המוגבלת של 48
שעות לאחר הנאום, כיצד עלינו להעריך אותו? פריצת דרך היסטורית? פעלול תקשורתי
שבקרוב ישכח? או משהו באמצע?
מזה כבר שנים רבות
זוכה הרעיון של מדינה פלסטינית לתמיכה כמעט כללית בציבור הישראל, למעט שכבה דקה של
אנשי ימין קיצוני עקשנים במיוחד. כמה ראשי ממשלה בזה אחר זה דיברו על הקמת מדינה פלסטינית כעל אירוע רצוי
וחיובי, כולל ובמיוחד בנימין נתניהו שהודיע על תמיכתו ברעיון זה בנאום בר אילן
המפורסם, זמן קצר לאחר שקיבל את השלטון בשנת 2009. ועדיין, עם כל הבעת ההסכמה
הכללית, מדינת פלסטין עדיין לא קמה ועם כל שנה חולפת גדל הספק אם תקום אי פעם הלכה
למעשה.
למדינת פלסטין, כפי שתופסים
אותה פוליטיקאים ישראלים ממוסדים, חסרים שני מרכיבים חיוניים הדרושים כדי שמדינה
תיאורטית תהפוך להיות ישות ממשית בעולם המציאותי � והם המקום והזמן. פוליטיקאים
ישראלים - אפילו ובמיוחד הימניים שבהם � היו שמחים מאד להכיר במדינה עצמאית הכוללת
את האזורים שכיום בידי הרשות הפלסטינית, כלומר אוסף של מובלעות מנותקות ומכותרות
מכל הצדדים בידי התנחלויות ומחנות צבא ישראליים. אחרים, קצת יותר נדיבים, מוכנים
להעניק את לפלסטינים קצת יותר שטח שיתן להם מידה של רצף טריטוריאלי - אבל עדיין עם
שליטה ישראלית בבקעת הירדן, המהווה לפחות שלושים אחוז של הגדה המערבית. כשבידיה
השליטה בבקעת הירדן, תוכל ישראל לנתק כל קשר של פלסטין עם העולם החיצון, כל כניסה
ויציאה של אנשים או סחורות - למעשה, שכפול בקנה מידה גדול יותר של מצב המצור על עזה
הנמשך בחמש השנים האחרונות (ואפילו
ללא חוף ים אשר משטי סיוע בינלאומי יכולים בסיכון רב לנסות להגיע אליו).
כאשר הפלסטינים הביעו חוסר התלהבות בולט ממדינה בעלת היקף כה
מוגבל, לממשלות ישראל לדורותיהן הייתה תשובה מן המוכן: "בואו נדבר על זה". משא
ומתן, תהליך שלום מתמשך עם הזדמנויות צילום נוצצות ולחיצות ידיים, עשו טוב לתדמיתה
הבינלאומית של ישראל,הסיטו לחצים בינלאומיים והסיחו את תשומת הלב מן ממעשים אכזריים
ויצירה מתמשכת של עובדות התנחלותיות בשטח. להגיע להסכם, שלא לדבר על ביצוע שלו הלכה
למעשה, היה עניין שונה לחלוטין. מוטב בהרבה היה למנוע לוחות זמנים ותאריכי יעד
מוגדרים או למוסס אותם (כפי שהיה גורלה של 'מפת הדרכים לשלום' ז"ל אשר קבעה את שנת
2005 כתאריך יעד להסכם קבע בין ישראלים לפלסטינים).
בכל מקרה, הצד הישראלי
הדגיש יותר ויותר כי המדובר בדיון תיאורטי בעיקרו, שכן "אין פרטנר" ו"טרם הבשילו
התנאים". לדוגמה, המו"מ שנוהל במשך יותר משנתיים בידי ראש הממשלה אהוד אולמרט ושרת
החוץ שלו ציפי לבני נועד במפורש ובמוצהר להשיג "הסכם מדף", אשר לאחר חתימתו היה
אמור להיות מונח על המדף ולהעלות אבק
עד אשר "יבשילו התנאים". הסיבות והנימוקים להעדר הפרטנר ולאי בשלותם של התנאים
השתנו מפעם לפעם, כאשר ראשי הממשלה,
עוזריהם והיחצנים שלהם גילו תחכום ויצירתיות רבה: מפני שיאסר ערפאת היה טרוריסט
ומחבל ומפני שיורשו אבו מאזן היה חסר אונים ו"אפרוח בלי נוצות"; משום שהפלסטינים
התחלקו בין שתי ממשלות יריבות, ברמאללה ובעזה, ובגלל שהם הגיעו להסכם פיוס ואיחוד
שאחד הצדדים לו הינו בו ארגון טרור; בגלל שהעולם הערבי סביבנו נשלט בידי דיקטטורים
אשר אינם מייצגים את עמיהם, או בגלל שהעולם הערבי סביבנו הפך להיות בלתי יציב ושקוע
במרידות ומהפכות ודרישות לדמוקרטיה.
הדרישה כי ישראל תקפיא את תהליך בנית ההתנחלויות בגדה המערבית
הושמעה בבירור במסגרת נאום קהיר של אובמה, בקהיר, והוצבה במרכז המאמצים שעשה ממשל
אובמה להגיע לשלום במזרח התיכון. בפועל, הנושא הזה סיפק לנתניהו תכסיס חדש לעכב
ולדחות בלי סוף את הדיון בנושאים המהותיים. במקום לדבר היכן יהיו גבולותיה של
פלסטין ומתי היא תקום, נכנסו להתנצחות אינסופית בשאלה האם הבנייה בהתנחלויות תוקפא
או לא תוקפא, ולמשך כמה חודשים בדיוק, והאם יהיו חריגים שיאושרו בשתיקה או במפורש,
והאם צחול ההקפאה על מזרח ירושלים או לא תחול.
זה היה יכול להיות אחרת אילו היה אובמה מסוגל ומוכן להפעיל
לחץ חזק וחד משמעי על נתניהו, להקפיא את הבנייה בהתנחלויות ללא שהיות וללא
התחכמויות. אבל לא כך היה - היו שנתיים של מאבקים, עליות ומורדות, חיכוחים ועימותים
וכותרות מרעישות בתקשורת הישראלית. אובמה אמנם הפעיל מידה מסוימת של לחץ, אבל גם
נתניהו הראה יכולת להפעיל לחץ נגדי במסגרת הפוליטיקה האמריקנית, תוך שימוש במצבה
המעורער של המפלגה הדמוקרטית בבחירות לקונגרס של 2010. בסופו של דבר, אובמה ויתר על
המאמץ וחדל ממאמציו להביא להקפאת ההתנחלויות. אמנם בזירה הבינלאומית הואשם נתניהו
באחריות לקריסת השיחות, אך ככל הנראה זה נחשב בעיניו כמחיר קביל. כאשר בוחנים את
משמעות נאומו של אובמה בוושינגטון לפני יומיים, צריך להחשיב גם את ההישג הפחות
ממרשים בישום מה שהוא הכריז בקהיר לפני שנתיים.
באותו זמן בו התמודד אובמה בחוסר הצלחה עם הבנייה בהתנחלויות,
הגה ראש הממשלה הפלסטיני סלאם פיאד - כנראה המנהיג הכי פחות כריזמטי בהיסטוריה
הפלסטינית � רעיון כיצד לפרוץ החוצה מן המשחק העקר של מו"מ ומו"מ על המו"מ, בלי סוף
ובלי תוחלת. למעשה, הפלסטינים לקחו שיעור משיטותיה של מדינת ישראל והחלו ליצור
עובדות בשטח משלהם, ולמלא את החלל הריק שהותירו הפוליטיקאים הישראלים. אם תרצה
ישראל ואם לא תרצה, פלסטין תקום בזמן מוגדר, ספטמבר 2011, ובשטח מוגדר - גבולות
1967.
פיאד
דיבר בגלוי ובפירוט על התוכנית שלו � צבירת תמיכה בינלאומית להצבעה גורלית באו"ם על הכרה במדינה, ובמקביל
בניית מוסדות המדינה בשטח ו(במידה מסוימת) תמיכה בהפגנות ומחאות בלתי חמושות שמקיים
כפריים פלסטינים תוך עימות עם חיילי צה"ל והמתנחלים .
עבר זמן ניכר לפני שהציבור הפלסטיני הרחב התחיל לקחת
ברצינות את תוכניתו של פיאד, ועוד יותר זמן עד שהישראלים והעולם כולו החלו לשים לב.
אבל בסופו של דבר, הממסד הפוליטי והצבאי הישראלי נתקף בבהלה גוברת לנוכח מה ששר
הביטחון ברק כינה "הצונאמי המדיני" הצפוי לישראל בספטמבר.
מסיבות מובנות, בעיני
נתניהו לא מוצא לן הרעיון שהפלסטינים יםסיקו לחכות לגודו וילכו לאו"ם כדי לבקש הכרה
במדינת פלסטין בגבולות 1967. ראש הממשלה ושליחיו מתרוצצים בטירוף בבירות אירופה -
ברלין, פראג, לונדון, פריז, רומא � ומנסים בהצלחה חלקית להביא את הממשלות להתיצב
נגד הפניה הפלסטינית לאו"ם. ולסיום דאג נתניהו להשיג הזמנה לשאת נאום בקונגרס
האמריקני � מגרש הבית של נתניהו,
יותר מכל מקום אחר בעולם � וכך להציג איום על אובמה בזירה של הפוליטיקה
הפנימית האמריקאית, לקראת הבחירות הנשיאותיות של 2012.
אובמה כמובן לא אהב
את תכניתו של נתניהו לפשוט על גבעת הקפיטול. אבל היו לו גם סיבות משלו שלא להתלהב
מן התכנית הפלסטינית באו"ם. קודם כל מםני שיהיה מי שיהיה הנשיא, ארה"ב נוהגת לנהל
את האירועים בעולם ולהשתמש באו"ם כמכשיר צייתני, ואינה רואה בעין יפה את האפשרות
שמישהו אחר ינסה לחטוף את המכשיר הזה. כמו כן, הצעת החלטה על הכרת האו"ם במדינה
פלסטינית עלולה להעמיד את אובמה בפני
ברירה בעיתית � להטיל וטו ולהכניס את ארה"ב לבידוד בינלאומי - או לא להטיל וטו
ולעמוד בפני זעמם של חברי נתניהו בקונגרס.
אובמה כבר עמד בפני דילמה
כזאת בחודש פברואר, כאשר הפלשתינאים הציגו במועצת הביטחון הצעת החלטה המגנה את
הבנייה בהתנחלויות, וארצות הברית יצאה חבולה מהטלת הוטו, כאשר מולה עמדו פה אחד כל
יצר ארבע עשרה חברות מועצת הביטחון, לרבות בעלות בריתה באירופה. זאת היתה, למעשה,
חזרה גנרלית לקראת ההצבעה הצפויה בספטמבר. כאשר יבוא רגע האמת, ההימור יהיה בסכומים
גבוהים בהרבה, וההשלכות של כל החלטה שתקבל ארה"ב עלולות להיות ומרחיק לכת באמת. זאת
במיוחד כאשר המזרח התיכון נמצא במצב של גאות מהפכנית שאת תוצאותיה איש לא יוכל לנבא
בוודאות, ועם פלסטינים צעירים אשר לומדים מעמיתיהם באזור כיצד להתארגן דרך
הפייסבוק, כפי שעשו ביום הנכבה לפני שבוע.
ברור אם כן שלאובמה יש
אינטרס לנסות לנקוט פעולת מנע בטרם תצבור המתקפה הדיפלומטית הפלסטינית עוצמה רבה
יותר - וגם בטרם ישא נתניהו את נאומו בוושינגטון. הצעד המתבקש ואשר עליו אכן הוחלט
היה נאום מדיני בפרופיל גבוה על המזרח התיכון, שבו תוצג לפלסטינים חלופה שעשויה
להראות להם מושכת � נאום שיינשא ערב הגעתו של נתניהו לבירה האמריקאית, ואשר יסתמך
על העמדה החזקה שהשיג אובמה בדעת הקהל האמריקאית לאחר הריגתו של בן לאדן. וכל זה
השתלב היטב עם הצורך להציג בצורה ברורה את מדיניות הממשל כלפי ההתעוררות המהפכנית
בעולם הערבי, מדיניות שלא פעם הואשמה כבלתי
ברורה ומלאת סתירות.
לאור כל האמור לעיל, מה יכול אובמה להציע לפלסטינים תמורת
הפסקת המסע אל ספטמבר באו"ם? איזה תמריץ יכול להביא אותם לחזור במקום זאת אל ערוץ
המשא ומתן, שהפך בעיניהם לתוואי מפוקפק ביותר בעקבות שמונה עשרה שנים של ניסיון מר
מאז אוסלו?
אם
לוקחים את הנאום כפשוטו, ניתן לאמר כי אכן הוא כולל מספר תמריצים בולטים, ובמיוחד
כמובן מספר הקסם - 1967. "הגבולות של ישראל ושל פלסטין צריכים להיות מבוססים על
קווי 1967 עם חילופים בהסכמה הדדית, כך שלשתי המדינות יובטחו גבולות בטוחים
ומוכרים". "המשא ומתן צריך להוביל לשתי מדינות, כאשר לפלסטין גבולות קבע עם ישראל,
ירדן ומצרים". (קיום גבול פלסטיני עם ירדן אומר שאין שלטון קבע ישראלי בבקעת הירדן,
שהוא אחת מעיקרי דרישותיו של נתניהו). "הפלסטינים צריכים לדעת מהם קווי המתאר
הטריטוריאליים של מדינתם".
גם לשאלת העיתוי התייחס
אובמה בצורה מאוד חד משמעית: "יש הטוענים כי עם כל השינויים ואי הוודאות באזור,
פשוט בלתי אפשרי לנוע קדימה עכשיו" (נתניהו בולט בין אלה הטוענים כך) . "אני לא
מסכים. בתקופה שבה העם של המזרח התיכון וצפון אפריקה משליכים מעל גבם את עוולות
העבר, הלחץ לשלום בר קיימא המסיים את הסכסוך ופותר את כל הטענות חזק יותר מאי פעם".
"לקהילה הבינלאומית נמאס מתהליך אינסופי שלעולם אינו מגיע לתוצאה". "אי אפשר להמשיך
בסטטוס קוו, ולכן גם בישראל חייבים לפעול באומץ כדי לקדם שלום בר קיימא".
עם כל זה,
הפלסטינים עדיין יש כל הסיבות לחשוד בנתניהו. אפילו היו מצהיר על הסכמתו לקבל רשמית
את גבולות 1967 כבסיס למשא ומתן, עדיין היה מקום לחשוש כי לאחר הצהרות פומביות על
"חידוש תהליך השלום" וטכסים חגיגיים עם הזדמנות צילום, הוא ימצא עשרות דרכים להתחמק
מביצוע. לדוגמה, לקבל את העיקרון של "חילופים בהסכמה הדדית", אך בפועל לתבוע שטחים
נרחבים של אדמה פורייה הגדה המערבית, ובהם מקורות מים תת קרקעיים, ולהציע בתמורה
פיסות זעירות של קרקע מדברית ללא טיפה אחת של מים. (זה בדיוק מה שעשה אהוד ברק, שר
הביטחון של נתניהו, כאשר הוא עצמו היה ראש הממשלה בשנת 2000 -. ואת היתה אחת הסיבות
העיקריות להתמוטטות האסונית של פסגת קמפ דיוויד). נתניהו גם יכול היה לעשות שימוש
באזכורים הרבים של ביטחון ישראל בנאום אובמה כדי להציג דרישות שבפועל יהוו ביטול
הריבונות של מדינת פלסטין והמשך למעשה של הכיבוש.
נתניהו יכול היה להציב את
הפלסטינים מול דילמה קשה על ידי הסכמה לקבל את העיקרון של גבולות 1967, ולשבת
לשולחן המשא ומתן על בסיס זה. אבל הוא בחר שלא. הוא בחר בהפך הגמור - הכרזה חריפה
על דחייה מוחלטת של על גבולות 1967 "שאינם ניתנים להגנה" (למעשה, בפעם האחת שהדבר
בא למבחן, ישראל הצליחה יפה מאד להגן על עצמה מתוך הגבולות האלה ...). את הדחייה
החריפה של 1967 השמיע נתניהו מירושלים מיד לאחר ששמע את נאום אובמה, והוא חזר
והדגיש אותה בבית הלבן בעודו יושב לצדו של הנשיא, וסביר כי יחזור על העמדה הזאת שוב
גם על גבעת הקפיטול � ולכך למעשה יבקש מסנטורים אמריקאים וחברי בית הנבחרים לבחור
בין הנשיא שלהם לבין ראש ממשלת ישראל.
נטען כי קבלת קווי 1967 �
אפילו אם לא בכנות - עלול לגרום לנתניהו בעיות חמורות בעיות
חמורות בתוך הקואליציה השלטת שלו, אפילו התעוררות של קיצונים לאומנית בתוך הליכוד
עצמו. יתכן מאד שכך הדבר, אבל זה לא בהכרח הכל. במידה שאפשר בכלל להגיד על
פוליטיקאי שהוא נוהג בכנות ומתוך דעותיו האמיתיות, סביר כי נתניהו נוהג כיום על פי
דעותיו האמיתיות. כאיש ימין מבטן
ומלידה, הוא היה ונשאר חסיד ארץ ישראל השלמה מבטן ומלידה., הוא היה מוכן להעמיד
פנים ולעשות מהלכים טקטיים וויתורים לכאורה. לא עוד.
אז, מה הלאה? לאור
האירועים של היומיים האחרונים, תחזית הסבירה ביותר תהיה: שימשך מה שהיה. ארצות
הברית והקוורטט הבינלאומי יקראו לחידוש המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים, קריאה אשר
תיפול על אוזניים אטומות: עם דחיית גבולות 1967 בידי נתניהו לא יהיה שום בסיס משותף
למשא ומתן - ולאור הרקורד שלו עד כה, אובמה לא יצליח כנראה להכריח את נתניהו לשנות
את עמדותיו הבסיסיות.
יהיו עוד
הצהרות בלתי מתפשרות ועוד פעולות בלתי מתפשרות על ידי ממשלת ישראל, יהיו עימותים
אלימים בכל מיני זמנים ומקומות (המשט הבא לעזה צפוי בתוך חודש), ימשך ויתגבר הבידוד
הבינלאומי הגובר של ישראל וגם הקיטוב בתוך ישראל פנימה. הפלסטינים ימשיכו לבנות את בסיס
התמיכה שלהם באו"ם. ובסופו של הדבר יבוא העימות בספטמבר הקרוב, ואובמה עדיין יהיה
לכוד בדילמה שממנה רצה להימנע - להטיל וטו או לא להטיל וטו.
ואז?
